קורות חיים
21.11.77 יום א' בשבוע, השעה 21.00 בננו הבכור רונן נולד בבית החולים בלינסון בפתח תקוה ולא היו הורים מאושרים יותר מאיתנו, שכן חיכינו ללידתו 3 שנים.
21.11.77, תאריך היסטורי כשלעצמו, עת ביקר הנשיא אנואר סאדאת בארצנו ואז החל בעצם תהליך השלום עם מצרים.
לרונן אחים נוספים: אייל בן 16.5 היום, אופיר בן 12 ועוז הקטן בן 5 חודשים אותו לא הספיק רונן להכיר, שכן עוז נולד כ- 4 חודשים לאחר נפילתו.
כשרונן היה בן שנה ושמונה חודשים עברנו מרמת גן לגור בהוד-השרון בה גדל והתחנך רונן עד שנפל. רונן למד בבית הספר היסודי "לפיד", בחטיבת הביניים "השחר" והמשיך לתיכון "הדרים". לימודים לא היו הצד החזק של רונן, השקיע את המינימום הנדרש, למזלו, ניחן בזיכרון טוב מה שחסר ממנו את שינון החומר וכך הצליח לשרוד. לבית הספר הלך בגלל החברים והבילויים המשותפים. הבית היה תמיד מלא בחברים, היה קשה למצוא את רונן בבית כשהוא לבד ואפילו בלילות היו נשארים ללון אצלנו. בתיכון עת הגיע לכיתה יב', פנה אליו עמית, מחנכו ואמר לו: "רונן מה קורה, יש בגרויות השנה והמורים מתלוננים שאתה לא לומד, ואז ענה לו רונן: "עמית, אל תדאג יהיה בסדר, מקסימום אשלים אחרי הצבא"...
כמתנת בר מצווה, זכה רונן לטייל בקניה ולנו כהורים שהתלוו אליו זו היתה חוויה נהדרת לבלות אתו. היה לו קשה לראות באיזו עליבות ותת אנושיות חיים אנשים. ולמרות גילו הצעיר היתה לו הבנה והשקפת עולם של אדם בעל ניסיון רב ביותר, משלוש עשרה שנות חייו.
תחביביו של רונן, היו רבים ומגוונים. כילד, שיחק שחמט ואף השתתף בתחרויות ארציות, כדור סל במכבי הוד השרון, רכיבה על סוסים, הצגות תיאטרון, עליהן היה מנוי בקרית ספיר בכפר סבא. אבל, עיקר אהבתו של רונן היתה למוסיקה. זוכרים אנו כשהיה עדיין תינוק, ממש לא הסכים לישון מבלי שיאזין למוסיקה, בעיקר קלאסית, היינו מעבירים לחדרו את אחד הרמקולים של המערכת וכך היה נרדם.
רונן החל לנגן על פסנתר מגיל חמש, ובגיל בית הספר היסודי ניגן על אורגן, בשלב מסוים עזב וחזר שוב לנגן במסגרת בית הספר למוסיקה "חצי טון" שם כבר עבד עם הרכבים מוסיקלים שונים, התנסה בסוגי מוסיקה רבים, הופיע במסגרת הארועים של בית הספר ובתחרויות של כשרונות צעירים. בגיל 14 קיבל רונן מאיתנו סינטיסייזר, לכבוד יום ההולדת, ולא היה מאושר ממנו. לסינטיסייזר צורפה חוברת הדרכה עבת כרס ובלועזית, אך לרונן לא היה צורך בה, הוא ישב ליד הכלי כמעט 48 שעות ברציפות ופיענח אותו לחלוטין, היה לו חוש טכני מאוד מפותח, ועוד כשהיה ילד לא השאיר את צעצועיו שלמים היה מפרקם כדי לראות כיצד הם פועלים. בעזרת הסינטיסייזר רכש רונן ידע בתחום העיבוד וההלחנה והוא השאיר לנו חומר רב מאוד של קטעי עיבודים והלחנות, הן של מוסיקה מקורית שלו והן של מוסיקה ידועה. חלק מהקטעים הושמעו בתכנית "אחי הגדול" בערב יום הזיכרון 1998 בערוץ 2 בטלוויזיה, ובערב שערכנו לזכרו ב- 21.5.98. כמות החומר שהשאיר לנו רונן היא כה רבה שאנו עדיין בתהליך של איסוף ומיון ומי שעוזר לנו בזה הוא אופיר האח הצעיר של רונן. המוסיקה היתה בשבילו הכל. כשהיה חוזר מבית הספר, היה זורק את הילקוט ומתיישב לנגן, וכך היה נרגע ומתפרק, כך גם היה כשהתגייס לצבא למרות שהסינטיסייזר כבר לא היה זמין כל כך.
אהבתו הרבה למוסיקה לא הפריעה לרונן לנהל חיי חברה פעילים מאוד. תמיד ידע לרכז סביבו את החברים, תמיד במרכז העניינים, מאוד רגיש לצרכי הזולת, נזהר שלא לפגוע, דואג לכולם, מייעץ ומגשר, מעודד ותומך, אך יחד עם זאת צנוע ולא מתבלט. היתה בו מן עוצמה כזו שיכולנו כולנו להישען עליו והוא לא היה מתלונן. לקראת סיום חטיבת הביניים, הכיר רונן עלמת חמד, בשם תמי, שבאה להתארח אצל קרובי משפחתה בבנין בו אנו מתגוררים, ומאז למרות המרחק הגיאוגרפי (חיפה-הוד השרון) לא נפרדו. היתה בינהם חברות נפלאה, אהבה ראשונה כנה ומיוחדת, ואין ספק שלולא קטע המוות את פתיל חייו של רונן, היו השניים נישאים זה לזה. חברתו, תמי, מספרת כיצד תמיד דאג לכולם, וכשהיו יוצאים לבלות ומתיישבים באיזור מסעדה או בית קפה הוא היה מזמין לעצמו רק אחרי שכולם קיבלו את שלהם. וכשהיו חבריו מתרברבים על מעשיהם בצבא, אף פעם לא השוויץ במה שעשה תמיד הצניע את יכולתו וכישוריו, וכשאחת הבנות בחבורה חגגה יום הולדת וחברה לא יצא לחופשה מהצבא, רונן, שהיה ברגילה אותה עת, דאג לה ליום כיף אותו לא תשכח לעולם.
כשהגיעה העת להתגייס הצענו לרונן, בשל כשרונו המוסיקלי, לנסות ולהתקבל ללהקה צבאית, אך רונן סרב בכל תוקף והתעקש לשרת ביחידה קרבית. בתחילת השמינית החל באימונים לקראת גיבושי סיירות אך הפרופיל הרפואי שלו הורד ל- 72 ולמרות שניסה לשנות זאת זה לא עלה בידו והוא נאלץ לוותר על הרעיון.
רונן שובץ לחיל השיריון ובתחילה לא אהב את הרעיון, אך כשהתגייס ב-5.8.96 והחל להכיר את החייל ואת הטנק התאהב בכלי ובעוצמה שבו. רונן שובץ לחטיבה 7 גדוד 77 וזוכרים אנו כיצד בטיול בית ספר, עת הגיעו לאתר ההנצחה של הגדוד, בעמק הבכא, סרבו רונן וחבריו לצאת מהאוטובוס, בשל מזג האוויר הגשום ששרר אותה עת. ואביו שנלווה אל הטיול נזף בהם ולא ויתר עד שכולם עלו לראות את האנדרטה. וכשסיים, רונן טירונות ועלה עם גדודו לרמת הגולן נעצרו לבקר באנדרטה שבעמק הבכא ורונן שנזכר כיצד התנהג בטיול מבית הספר, מיהר להתקשר לאביו, לספר לו היכן הוא נמצא, ולהצטער על התנהגותו בעת הטיול מבית הספר. מי ניבא ששמו יהיה חרוט גם כן על האנדרטה. רונן היה נהג בטנק מרכבה סימן 2 אך זה לא מנע ממנו ללמוד את יתר התפקידים בטנק מתוך הרצון שלו להבין ולדעת, וכשהיה מגיע הביתה היה מספר לאביו, שיש לו ידע טכני, על התקלות שיש להם והיה מקבל ממנו עצות כיצד להתגבר על הבעיות. זוכרת כיצד ישב איתנו בבית עם תמונה שלו כשהוא יושב בתוך תא הנהג ומסביר לנו בסבלנות רבה על המיכשור בתוך הטנק מה תפקידו וכיצד הוא פועל. כשהיה בצמ"פ, מאוד קומם אותו היחס של 'הפזמניקים' לצעירים, התיחסו אליהם כלא מבינים כלום ולא היו מוכנים להקשיב לעצותיו אבל לאט לאט למדו להכיר אותו, וכשהשתכנעו ביכולתו הטכנית זכה מהם להערכה ולכבוד והיה בין היחידים שהצליח להסתדר איתם.
לשמירת המורל של החבר'ה ושלו נהג רונן להוציא את הרמקולים של המערכת שהבאנו לו מחברים שתרמו אותה, למשטח העבודה, היכן שחנו הטנקים, ואת הטיפולים בהם, ביצעו לצלילי המוסיקה שנשמעה בקולי קולות. וגם כשסיימו את הפעילויות והמטלות והיו נכנסים לחדרים, החגיגה נמשכה במשחקי שש-בש, בצחוקים על המפקדים והעברת חוויות וכמובן איך אפשר ללא הקפה והצ'ופרים מהבית שנשלחו בכמויות אדירות.
רונן הגיע ליכולות גבוהות בנהיגה על הטנק וזה בא לידי ביטוי כבר בתרגיל סיום הצמ"פ במרס 97 עת נדרשו 'החברה' לכבוש יעד. אדמת רמת הגולן היתה בוצית בשל גשם כבד שירד באזור וגרם לשלולית ענקית מה שלא הרתיע את רונן להכנס לתוכה עם הטנק ולצאת מהצד השני על מנת לחסוך זמן ולהגיע ראשון ליעד בעת שהאחרים עקפו את השלולית והגיעו מאוחר יותר. מח"ט החטיבה, שצפה בתרגיל, שאל: "מי הוא הנהג המשוגע הזה" וציין אותו על התעוזה ועל המקוריות.
יכולות הביצוע של רונן כנהג הביאו אותו לכך ששובץ כנהג מ"מ כשעלו ללבנון ב-26.7.97 הצוות של רונן שובץ למוצב ריחן בגזרה המזרחית, מוצב שגבה ועדיין גובה קורבנות רבים. מאז שעלה רונן ללבנון השתדלנו תמיד להיות זמינים כדי שיוכל לדבר אתנו. הכל היה מתוכנן לפי היציאות שלו הביתה וגם כשהיה מגיע לחופשה ראשו היה שם, בלבנון, וכל הזמן דאג להתקשר ולוודא מתי עליו לעלות חזרה וכשהייתי אומרת לו "רונן, אל תדאג לא ישאירו אותך בבית" נהג לומר לי "שגם החברים ששם רוצים לצאת הביתה ואם הוא יפספס את ההסעה הם לא יצאו הביתה והוא לא היה רוצה לאכזב אותם.
בבית היו לא פעם ויכוחים בדבר הצורך בישיבה בלבנון ורונן דאג לצלם את צפון הארץ מתוך לבנון ולנסות להמחיש את חשיבות הישיבה שם. רק שקבל על ידיהם הכבולות וההוראות הנוקשות לפתיחה באש. ב-18.9.97 נהרג קצין מהפלוגה של רונן בשם אייל שמעוני, רונן קיבל את הידיעה כשהיה בבית. אייל והצוות שלו הגיעו להחליף אותם. רונן התארגן מיד ויצא ללוויה, משם המשיך לביקור אצל תמי חברתו ששירתה באותה עת ברמת הגולן וחזר הביתה.
בשביל רונן היה זה מפגש ראשון עם אובדן של חבר והוא קיבל זאת מאוד קשה, הסתגר בבית מכונס בעצמו, ישב הרבה לנגן, זו היתה הדרך שלו להירגע, ומאוד רצה כבר לחזור ולהיות עם החברים.
8.10.97 יצא רונן לחופשתו האחרונה. היה זה יום רביעי בשבוע בשעה 21.00 מתקשר רונן ובתרועת שמחה אומר "אימא אני בארץ, 'התפלחנו' לאוטובוס של 'הגולנצ'יקים' וכשאגיע למרכז אתקשר שתבואו לאסוף אותי. בשעה 12.30 התקשרנו לבדוק להיכן הגיע והסתבר שהוא כבר בדרך הביתה, חנן, חברו מילדות, הגיע זמן קצר לפניו מבסיסו הניח את התיק, לקח את הרכב ונסע לאסוף אותו. בשעה אחת לפנות בוקר בקירוב הגיעו אלינו שניהם, רונן מחליף את המדים בבגדים אזרחיים והם יצאו קצת להתאוורר ולהיות ביחד, הם לא נפגשו הרבה זמן, וחנן היה צריך לחזור חזרה לבסיסו כבר למחרת. מי שיער שזו תהיה הפגישה האחרונה בניהם.
ערב יום כיפור, תמי חברתו הגיעה גם לחופשה ובניגוד לחופשות הקודמות שניהם נשארים בבית ולא נפגשים עם ה'חברה' כהרגלם. בבוקר יום א' נסעו רונן וחברתו לביקורי סבתות. וכמו בכל חופשה של רונן מאז שנכנס ללבנון, יצאנו בערב יום א' 12.10.97 לבלות עם כל המשפחה במסעדה, בילוי שהפך למנהג לפני העלייה חזרה ללבנון. ורונן יותר מתמיד חסר מנוחה, יודע שקיצרו לו את החופשה, ולא מפסיק לנסות ולהתקשר לבדוק מתי הוא צריך לעלות חזרה. ואני מנסה להרגיע אותו ואומרת לו ש: "אל תדאג, לא ישכחו אותך בבית". ורונן מוכיח אותי ואומר: "אימא, את יודעת מה זה ש'מתים' כבר לצאת הביתה ואומרים לך להישאר כי מי שהיה אמור להחליף אותך לא הגיע"!
יום ג' 14.10.97 בבוקר רץ רונן לקנות סיליקון על מנת לאטום חדירה של מי גשמים אל תוך תא הנהג, מספיק להסיע את חברתו לתחנת האוטובוס, אוסף אותי ממקום עבודתי ואני מסיעה אותו לתחנת האוטובוס, ולצערי בניגוד לפעמים הקודמות לא חיכיתי אתו עד שהאוטובוס יגיע, רק וידאתי אחרי כרבע שעה שאכן עלה לאוטובוס. בשעה 14.00 היתה השיחה האחרונה שלנו, רונן הגיע בדיוק לקריית שמונה בשעה 15.00 כבר לא ענה לפלאפון. ושוב בניגוד לפעמים קודמות, ואני מספרת זאת בכוונה בפרטי פרטים מכיוון שכל ההתנהגות של רונן בחופשה הזו היתה שונה מהרגיל, ואם אומרים שלאדם יש תחושות מוקדמות יכול להיות שזה מסביר את העניין, רונן לא מתקשר בערב להודיע שהכל בסדר ושהוא הגיע למוצב וגם לא למחרת. אנו היינו חסרי מנוחה, מאוד דאגנו וניסינו להרגיע את עצמנו שהוא כנראה יצא מיד למארבים ולא הספיק להתקשר, מה שהסתבר היה נכון. עוד באותו ערב שהגיעו, יצאו למארב, חזרו בבוקר, טיפלו בטנקים, ורונן הספיק לאטום את פתח תא הנהג בסיליקון שקנה, ודאג לאטום את כל יתר המקומות הבעייתיים כדי שגם חבריו לא יסבלו מחדירה של מי גשמים, כזה היה רונן. אחר הצהרים של אותו יום 15.10.97, יצאו רונן וצוותו שוב למארב של כמה ימים ממנו רונן לא חזר.
ב-18.10.97 סמוך לשעה 16.30 זיהה כח באזור הכסרא מחבלים, הטנק בו נהג רונן, עלה לעמדת ירי וירה סדרת פגזים במהלך חילופי האש סמוך לשעה 17.06 ספג הטנק פגיעת טיל בחזיתו, רונן נפגע בחזה, ונהרג במקום!
מתוך דברי ההספד שנשא סא"ל גדי מאירי מג"ד גדוד 77:
"לפני פחות משנה רונן, הצטרפת אלינו לצמ"פ בגדוד 77, שם בקורס הקשה ההוא, המכשיר לוחמים לקרב- המציב סטנדרט גבוה של דרישות, לא נשמעת אף פעם מתלונן, ביצעת תמיד את המוטל עליך בצורה טובה מאוד, עם הרבה צניעות וענווה ומין שקט כזה שאפיין אותך גם לאחר מכן, כשהצטרפת כלוחם מן השורה לפלוגה ח'. יחד עם פלוגתך ביצעת אימון בו הוכחת למפקדיך, כי הגעת לרמה גבוהה של מקצועניות ומצוינות בתפקידך, עד כי המ"פ סיפר לי הבוקר כי תכנן לקדם אותך ולהציבך בצוותו. רק לפני זמן לא רב ביקרתי אתכם, צוות 2, שם בעמדה, שמחתי לשמוע את אסף, עמית ואיתמר משבחים את יכולתך כנהג. עמית שהחליף כבר מס' נהגים מאז שירותו בפלוגה אף סיפר כי היית הנהג הטוב מכולם". סיפורים רבים שמענו על רונן לאחר שנהרג, מפי חבריו לפלוגה, מפי מפקדיו, ומפי חבריו מילדות ודרך סיפורים אלו התוודענו לצדדים נוספים באופיו של בננו רונן שלא תמיד באו לידי ביטוי בבית. זוכרת, כיצד תמיד התרעתי בפניו, לפני שהתגייס, כי אם לא ישים מחסום לפיו, יסבול בצבא מעונשים וטרטורים מיותרים. והוא בשקט ובביטחון הרגיע אותי, שלא אדאג, והוא אכן ידע לשים גבולות, היה לו מאוד חשוב לצאת תמיד הביתה, כדי שיוכל לפגוש את חברתו, תמי, ולא להישאר שבת בגלל איזה שהוא עונש מיותר.
כשנה וחודשיים הספיק רונן לשרת בצבא מתוכם כשלושה חודשים בלבנון ובפרק זמן זה הצליח לכבוש את לב מפקדיו וחבריו לפלוגה.
ולנו ההורים, האחים, החברה והחברים ויתר בני המשפחה, קטנות המילים לתאר את הכאב הנורא את ייסורי הנפש ואת החלל הגדול שנותר בליבנו לאחר אובדנו של רונן.
קשה לתאר את תחושת ההחמצה הגדולה בחוויה של לידת ילד רביעי בהפרש הגילים הכל כך גדול מבלי שבננו רונן יהיה שותף לה.