קורות חיים
פסי נולדה במושבה מגדיאל (כיום הוד השרון). הוריה, פנינה ושלמה וייסבלט, ניצולי שואה מפולין, הכירו והתחתנו בארץ. נולדו להם שלושה ילדים חנה, דני ופסי שהייתה בתם הצעירה. פנינה, אמה הייתה עקרת בית ושלמה, אביה היה ממקימי תנובה שם עבד כל חייו. בבית דיברו יידיש והם חגגו את חגי ישראל באופן מסורתי ושמרו על כשרות. ביתם היה בית צנוע ונעים, שבו בני הבית התנהגו בכבוד ובנימוס אחד כלפי השני. פסי תמיד תארה ילדות מאושרת בבית עם חצר גדולה ובה משחקים שאביה בנה. כמו חברותיה גם היא אספה מפיות , בקבוקי בושם ובובות זעירות. שיחקה "הקפות" ומחבואים עם חבריה בשכונה, וגם מחניים ודג מלוח. היא אהבה מאוד את חג שבועות ובמיוחד את הבלינצ'ס, את קרבות המים בין ילדי השכונה ואת השימחה גדולה . פסי הייתה ילדה טובה, ביישנית וצנועה, חברותית ומאוד אהובה. הפכה לנערה טמירה שהתנשאה לגובה מטר ושבעים, יפה ובלונדינית עם עיניים כחולות כמו הים. בשנות בית הספר היסודי היא למדה בבית ספר דתי, ובתיכון בבית ספר "אורות" במגמת אופנה והייתה חניכה בתנועת הנוער העובד והלומד. אחת מאהבות חייה היה לצאת לטיולים ברחבי הארץ.
ב1973, בימי מלחמת יום כיפור, שרתה בסיני כפקידה בגדוד שריון 79, של חטיבה 14. פסי, הייתה חברה בגרעין שהקים את קיבוץ מורן בגליל. אחרי הצבא בחרה לגור בקיבוץ הצעיר. בנופש הרווקים של התנועה הקיבוצית, שהתקיים באשקלון, היא פגשה את רפי והם התאהבו. פסי משכה להקים את ביתם במורן ורפי משך לבארי. הוא ניצח. הם נישאו בחודש מאי 1979 בחתונה קיבוצית גדולה יחד עם עוד ארבעה זוגות. (נעמי ודניאל אלון, רונית ולארי פלוטקין, צילה וצפריר קרן ורויטל ודורון טלמור).
ארבעה ילדים נולדו לפסי ולרפי – שתי בנות ושני בנים: שי נולד ב1980ואחריו נולדו הילה (ב1981) וקרן(ב1984) וגיא בן הזקונים נולד ב1994. פסי נוכחת כאמא, מטפלת בכולם ביד רכה ואוהבת. היא מסורה ומשמעותית. באותן שנים פסי גם מתפתחת מקצועית. יוצאת ללימודים מקצועיים בסמינר הקיבוצים ומתחילה לעבוד כמורה למלאכה ולתפירה בבית הספר המקומי בבארי. במשך שנים היא גם הייתה מטפלת של כיתות בבארי. לתפקיד המטפלת אז הייתה משמעות גדולה ופסי קשרה קשרים חזקים ומשמעותיים עם בני הנוער איתם עבדה, גם עם אלה שנחשבו ל"בעייתיים". שנים אחרי שהם בגרו והפכו לאנשים טובים, ידעו לבוא לילדיה ולהודות בפניהם שאמא שלהם הצליחה איתם היכן שאחרים לא. היא סללה דרך ללב של כל אחד מהם והם אהבו אותה בחזרה. בחג המחזור של כיתת רקפת פסי, ששכבה בסורוקה בשמירת הריון עם גיא, הייתה נחושה: "אין מצב שלא אגיע לחג מחזור" כך אמרה, ורפי הבריח אותה מבית החולים לבושה בכותונת, פסי החליפה בגדים בדרך, עלתה לבמה עם צירים וכמה ימים אחרי זה ילדה את גיא.
את הפרוייקט הבא פסי עשתה יחד עם איריס גלברד ז"ל. הן הקימו מועדון קשישים לעבודות יד. חוגי בוקר וחוגים אחר הצהריים. אחרי שאיריס שותפתה האהובה נפטרה, פסי המוכשרת והיצירתית הפכה את המקום ל"בית איריס" לזכרה. היא ניהלה אותו והייתה הרוח החיה בו הרבה שנים. המקום הפך לבית תעסוקה לגיל השלישי. מקום קסום שבו חברים קשישים מצאו מקום לבוא, לצייר, לפסל, לתפור ולרקום. פסי שפעה אהבה וסבלנות לכולם, חגגו בו ימי הולדת לכל אחד ואחת, ועבודות היד היפות עשויות בדים או עץ החלו להימכר בחנות שי-לי שפסי הייתה שותפה בהקמתה ושימעה יצא למרחוק. פסי הייתה כל כך גאה שהיצירות שלהם הנמכרות במהירות משמחות ילדים, מקשטות חדרי ילדים ועגלות של תינוקות. כשהמפתחות תמיד בתיק שלידה, פסי נענתה לכל טלפון של אורח שהגיע מקרוב או מרחוק ופתחה את החנות בכל שעה. בנותיה מספרות שבכל "סבב", כשעלתה השאלה האם להתפנות מבארי פסי הייתה אומרת -שואלת: איך אתפנה? ומה עם בית איריס? מה יהיה עם המבוגרים?
השנים חלפו. הילדים נישאו, עשרה נכדים נולדו, וכולם בחרו לחיות בבארי. פסי היא סבתא אהובה, והקשר איתה הוא יומיומי וזורם. "סבתושית" קראו לה נכדותיה המתבגרות. הן אהבו לבוא אליה, להתפנק אצל סבתא אחרי בית הספר או לקטר על ההורים שלהן, והיא ידעה להרגיע אותן במילים הנכונות. סבתא פסי בתפקיד "נהגת מונית" מסיעה נכד ונכדה על פי דרישה ומקפידה על זמן איכות עם כל אחד מנכדיה. מותו הפתאומי של רפי ז"ל ב2016 היה נקודת משבר גדולה. הילה מעידה: "אחרי המוות של אבא ז"ל, לאמא היו שתי אפשרויות- לחיות או לא. היא בחרה בחיים ואנחנו איתה". פסי אוספת את השברים ומוצאת כוחות להתנדב במועצה ולעבוד עם קשישים עריריים, לשיר עם "פרלמנט העמק", לעשות ספורט והתעמלות בבריכה, לחדש ולחזק קשרים עם חברות וחברים מכל התקופות בחייה. לפסי היו הרבה קבוצות חברים והיא היתה פעילה בכולן: הקבוצה מקיבוץ מורן, הקבוצה משביל ישראל, קבוצות מטיולים בחו"ל, "השמיניה" מבארי ששישה מחבריה נרצחו בשבת השחורה, ומתוכה "ה"שלישייה" – יונה, מזי ופסי. חברות קרובה, אמיצה וארוכת שנים. הן אהבו להיות יחד, שמרו האחת על השנייה, טיילו בעולם למקומות נידחים: נמיביה, הודו, מקסיקו וייטנאם, גם לדהב ולשארם הגיעו יחד ,והרבה פעמים צרפו אליהן את חנה, אחותה האהובה והקרובה מאוד של פסי.
בערב שמחת תורה עוד היו כולם יחד בבית הכנסת של בארי ואחרי זה המשפחה התכנסה כמו תמיד לארוחת שישי. גם חנה, אחותה של פסי, ובעלה יצחק (זיזי) ובנם טל הגיעו לחגוג איתם. הם רקדו ושרו יחד "בחדר האוכל המשפחתי" סביב השולחן הגדול במרפסת, שרק לפני חודשיים זכתה להרחבה ולסגירה נאה.
למחרת בשבת ה- 7.10, ב- 6:30 עם הישמע האזעקות, פסי ונכנסה לממ"ד יחד עם אחותה ומשפחתה. פסי התכתבה ודברה עם ילדיה וחבריה. ספרה על המחבלים שבבית, על זה שריכזו את כל השכנים ב"חדר האוכל" שבמרפסת שלה. הבינה שזה הסוף. ב-12:56 היא כתבה לילדיה ולנכדיה שהיא אוהבת את כולם ונפרדה מהם. ואז ניתק הקשר.
פסי, הייתה אישה צנועה וחזקה ,עם לב ענק. אהבה לעזור. תמיד ראתה את חצי הכוס המלאה
"אל תצפי שמה שאת נותנת לאחרים, האחרים יתנו לך בחזרה. תני מכל הלב ותשמחי."
זו צוואתה של פסי לילדיה - שי ושרון, הילה וקובי, קרן ואיתי, גיא ודניאל, ולנכדיה - שיר, שהם, שנהב, שניר, יאלי, דריה, טוהר, רומי, אורי וגוני.
יהיה זכרה ברוך.