יצחק סיטון ז"ל

קורות חיים

יצחק (זיזי), בנם של רוזי וג'יימס סיטון, נולד בקהיר, מצרים, ביום כ"ג בסיוון תש"ז (11.06.1947) ועלה לישראל עם משפחתו בגיל שנתיים. ילד בכור במשפחה, אח של עמליה שנולדה בישראל.

עד כיתה ו' למד בבית הספר היסודי "קוממיות" בבני ברק. כשעבר עם משפחתו לרמת גן הוא למד שם בבית הספר "יהלום" ומשם המשיך לתיכון המקצועי "אורט טקסטיל".

לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא, שירת בחיל השריון ולחם במלחמת ששת הימים (יוני 1967) ובמלחמת ההתשה שהחלה אחריה. כחייל במילואים הוא לחם גם במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) כמפקד טנק.

כשהשתחרר מהצבא התקבל לחברת "אמקא" ועבד שם עשר שנים. באותה תקופה התחתן עם חנה ונולדו להם ילדיהם הראשונים ליאור וטל.

בהמשך, עבד במשך שלוש שנים בבנק "הבינלאומי הראשון", ובתקופה זו נולדו לחנה ולו ילדיהם הצעירים נועה ורן. יצחק נהנה מהאבהות, ובין השאר אהב להרשים את החברים של ילדיו בתרגילי שרירים מעוררי התפעלות.

בשנת 1985 התחיל יצחק את דרכו בתחום היהלומים. בשנים הראשונות התמקצע בליטוש ובתכנון יהלומי גלם והיה שותף בחברה לרכישת יהלומים ועיבודם.

בשנת 2001 הוא עבר לדרום אפריקה, שם שימש במשך תשע שנים כמנהל ייצור בחברות יהלומים. בהמשך, עבר לנמיביה ועבד שם כמנהל התפעול של כמה חברות לליטוש יהלומים. וכך, הוא "חי על הקו" בין דרום אפריקה לישראל – איש עבודה ברמ״ח איבריו וטוטלי מאוד. גם כשעבר את גיל שבעים עדיין עבד במלוא המרץ בתפקיד בכיר ומשמעותי. שותפיו לעבודה העריכו אותו וראו בו לא רק מנטור מקצועי אלא גם דמות אב וחבר אמת שהנחיל בעקביות ערכים של קרבה, אכפתיות, נועם הליכות וכבוד הדדי.

כתב גיל, שעבד איתו: "עבדנו יחד צמוד ובנוסף שימשת לי ולכל אנשי החברה כמנטור ואבא של כולנו. עם בוא החדשנות, הטכנולוגיה, האינסטגרם והוואטסאפ אנשים שכחו מה הם יחסי אנוש, קירבה, שיחה, ערכים, סדר, הבטחה, עמידה בזמנים, אכפתיות כלפי האחר, נועם הליכות וכבוד הדדי, ולכן אני מודה לך על כל רגע שהיית איתנו ונצמדת לאמת שלך ולכל הערכים הנ"ל שהשרשת בנו ועשית אותנו אנשים טובים יותר. לכן אני מודה לך על כל התקופה הנפלאה יחד".

לן, תושבת נמיביה שעבדה איתו, סיפרה: "איציק לא דיבר הרבה, השתמש במילים בחוכמה וכשדיבר רצית לשמוע אותו, ידע בדיוק אל מי לפנות ומה לומר... ידע להרגיש את האנרגיה בכל סביבה ולקרוא אנשים, על כן הכול, ילדים ומבוגרים, נמשכו אליו ונהנו מקרבתו".

בכל שנותיו בחו״ל יצחק שמר, יחד עם רעייתו, על קשר רצוף וחזק עם הבית. ילדיו - ובהמשך גם נכדיו - היו עבורו מקור גאווה בלתי מתכלה. הם מילאו את מצברי האנרגיה שלו וגרמו לו להתחבר לילד שבנפשו. הוא אהב להזכיר להם שבשבילו הם מושלמים, והם ראו בו את האיש הטוב ביותר בעולם - ישר כסרגל, הגון ואוהב, עם ראש פתוח וחכם, לב רחב ויכולת נתינה אינסופית.

יצחק היה איש שכוחו בפשטותו. הוא מיעט במילים ואהב את הדברים הפשוטים לכאורה: בריאות, אור שמש, קפה בים, מיטה לישון בה, מקלחת ומשהו לאכול. אבל יותר מהכול אהב את אשתו, את ילדיו, נכדיו, ואת משפחתו המורחבת.

וכך, בערב שמחת תורה שנת תשפ"ד, 2023, יצחק - עם חנה ועם בנם טל - התארח לסוף השבוע בביתה של פסי כהן, גיסתו, בקיבוץ בארי. לאחר שסעדו איתה ועם ילדיה את ארוחת החג הם רקדו ושרו יחד בחדר האוכל של פסי וחגגו את האחווה המשפחתית.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.

בבוקר זה החלה מלחמה.

לקיבוץ בארי פלשו יותר ממאה מחבלים, רצחו כמאה תושבים ואורחים, התעללו וחטפו עשרות אנשים לשטח רצועת עזה.

עם הישמע האזעקות, נכנסו בני המשפחה לממ״ד. הקשר איתם נותק בסביבות השעה אחת בצהריים כאשר מחבלים פרצו את דלת הבית ואת הממ"ד. על פי עדויות, יצחק ניסה לחסום בגופו את הדלת ביחד עם טל כדי להגן על אשתו חנה ועל גיסתו פסי, אך נורה ונהרג במקום – לוחם בחייו ובמותו. טל נפצע בירך ונותר פצוע ומדמם בשעה שהמחבלים קיבצו אל הבית מבוגרים וילדים מבתים שכנים. שעות רבות התנהלה לחימה בין כוח גדול של מחבלים וכוחות צבא וימ״מ (יחידה משטרתית מיוחדת), עד שבערב חוסלו המחבלים. מתוך 14 בני ערובה, רק שתי נשים נותרו בחיים. שלושת בני משפחת סיטון ופסי נרצחו.

יצחק סיטון נרצח על ידי מחבלים בקיבוץ בארי בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), בן שבעים ושש בהירצחו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין נווה הדר בהוד השרון ביחד עם אשתו ועם בנו. בסמוך נטמנה גיסתו פסי. הותיר אחריו שלושה ילדים, נכדים ואחות.

בדרך להלווייתם, תושבי הוד השרון עמדו עם דגלי ישראל בצדי הרחוב המוביל לבית העלמין וחלקו כבוד למשפחת סיטון.

על המצבה המשותפת שלו ושל חנה כתבו אוהביהם "אהבתכם תאיר את ליבנו לעד".

ספדה אחותו עמליה: "איזה אדם מדהים היית, עם אופי שכל אחד היה רוצה כזה. עם ראש פתוח וחכם, עם לב רחב ויכולת נתינה בלי סוף. חבר ורע עם יכולת הקשבה והתייחסות לכל אחד ואחד. צנוע, אוהב ויפה תואר.

כל כך הרבה מעלות היו לך, שקשה למנות את כולן. מבחינתי היית האח המושלם, שתמיד דאג לי ואהב אותי. תמיד היית אומר לי: 'רק תגידי מה את רוצה', והיית מגשים לי את כל החלומות שלי.

קשה מנשוא הפרידה ממך. כל יום אני משוחחת איתך שם למעלה ומתפללת שטוב לך שם, ואולי אולי תשוב אלינו לביקור... אוהבת אותך תמיד, עד אין סוף".

כתב איתן, חברו של יצחק: "אני תמיד אזכור את החיוך העדין ושובה הלב שלך, את אווירת הרוגע שעטפה אותך, את כנות ליבך ואת רצונך הטוב, את היותך בעל מקצוע, אדם הגון וטוב לב".

זהבה, חברה מילדות של יצחק, כתבה: "זיזי היה הכי אחי שיכול להיות, ילד כחול עיניים, שקט, חזק, שאהבתי. לימד אותי לשחות כשלקח אותי על הכתפיים בבריכת גלי גיל ונעלם תחתיי, ולא נותרה לי ברירה אלא לשרוד. לקח אותנו החבר'ה לרכב על סוסים לאורך גדות הירקון...

אין סוף לזיכרונות שמציפים, מריח האדמה בחצר הבית לאחר הגשם ועד לביקור שלי ושל דב בנמיביה באירוח מלא של חנה וזיזי.

הרצח של זיזי היווה עבורי מכה קשה, משהו עמוק נעקר מתוכי. לא יכול להיות! זיזי הילד, הנער, הגבר הישר הפשוט אוהב הטבע והים. איש חומל שאהב את חנה והילדים ונמס מול נועה...

קשה לי לכתוב נוח בשלום על משכבך, זה מוזר ואכזרי. אהבתי אותך, אתה בליבי".