קורות חיים
עמית, בנם של אורלי ויוסי, נולד ביום ו' בתמוז תשנ"ח (30.06.1998) בירושלים. אח לעדי, שיר ועומר עוז.
עמית, השלישי מבין הילדים, היה ילד של בית, ילד שקשור מאוד למשפחה. אימו אורלי סיפרה שהיה ילד רגיש וכבר מגיל צעיר גילה אמפתיה לאחר. הייתה לו אינטליגנציה רגשית גבוהה והיה חבר טוב ונאמן, לא רק לחבריו הקרובים, אלא גם לאלה שהיו קצת בצד. הוא הראשון ששם לב אם מישהו בסביבתו זקוק לסיוע.
עמית גדל בירושלים. למד בבית הספר היסודי "תל"י פסגות מונטסורי" שבפסגת זאב, ומשם עבר לתיכון ע"ש טדי קולק. הוא סיים את לימודיו בהצלחה עם בגרות מלאה והתכונן לקראת הגיוס לצבא.
כשהתגייס שובץ לחיל השריון. שם עבר קורס של מספר חודשים ושימש בתפקיד חובש קרבי. במהלך תקופת השירות היה רחוק מהבית, מה שהקשה עליו לעיתים, אולם בסופו של דבר הבין שהיה זה לטובה – החברים הרבים שרכש והשירות המלא היו משמעותיים ביותר עבורו. הוא הרגיש שתרם את כל כולו ואת מלוא יכולותיו לצה"ל.
עם שחרורו, התלבט באשר לתוכניות לעתיד, אחת מהאפשרויות הייתה להמשיך בתחום הרפואה וללמוד בקורס פראמדיקים, אך לבסוף החליט לעבוד ולחסוך כסף לטיול הגדול בדרום אמריקה.
עמית היה בחור חרוץ ועבד במקביל בכמה מקומות בירושלים: ב"זאפה" וב"מסעדת קדמא", במסעדה התקדם מהר מאוד וקיבל אחריות גדולה יותר ויותר. היה תמיד בטוח שיסתדר, שיצליח והיה אופטימי מאוד. אימו אורלי סיפרה שלכל מקום שהגיע - ישר התאהבו בו, הבינו שיש על מי לסמוך ופתחו בפניו אפשרויות קידום.
ב-2020 טסו עמית ושני חברי ילדות שלו, יונתן וליאור, לדרום אמריקה. יומיים חלפו מאז שטס והוא התקשר לאימו בהתרגשות וסיפר לה שהכיר את אהבת חייו - נורל מנצורי. "הכרתי מישהי והיא תהיה אשתי", אמר. נורל הצטרפה לטיול של עמית וחבריו ומאז לא נפרדו.
לאחר חודשיים וחצי של טיול, התפשט וירוס הקורונה בעולם והארבעה החליטו לחזור לארץ, הישר לסגר. מאחר שרוב העסקים היו סגורים, עמית פנה לדוד שלו והציע את עצמו לעבודה. הוא תכנן להמשיך לחסוך כסף כדי לחזור לטייל כשהמצב יאפשר זאת.
הקשר היפה בין עמית ונורל נמשך גם בארץ, והחיבור בין שתי משפחותיהם הלך והעמיק. נורל הפכה בת בית במשפחת כהן. לכולם היה ברור לכולם שהקשר הזה יוביל לחתונה.
ב-2021 עברו בני הזוג לגור יחד בתל אביב, בילו הרבה בים והיו מאושרים. האהבה ביניהם גרמה לעמית לפרוח. שניהם החלו לעבוד במטרה להרוויח מספיק כסף כדי להמשיך את הטיול שנקטע. עמית עבד ב"שלוותה" ובבר תל אביבי ובזמנו הפנוי גלש בים, בילה עם נורל ועם החברים. הוא התחבר לחבריה הקרובים של נורל והשתלב ביניהם כאילו גדל איתם מילדות. הוא היה המוביל בחבורה, זה שמארגן, שמתכנן ומוציא לפועל.
כשהגיעו בסופי שבוע לבית הוריו של עמית, הבית היה מתמלא בשמחה, כולם היו יושבים במרפסת עם כוס יין, צוחקים ומדברים. עמית שאהב לבשל, עזר לאימו בבישול ובארגון סביב הארוחות המשפחתיות והתייעץ איתה לגבי מתכונים. גם בדירה המשותפת עם נורל, הוא זה שדאג לענייני כלכלת הבית. באופן טבעי הפך ל"אחראי המנגל" של המשפחה, והיה מנהל את האירוע מתחילתו ועד סופו – מההכנה ועד הניקיון.
כשהגיעו ליעד הכספי שתכננו, טסו שוב עמית ונורל לדרום אמריקה, והפעם כזוג. אחותה של נורל, רויה, ביקרה אותם בטיול, והם בילו יחד זמן איכות יקר.
לאחר כשלושה וחצי חודשים חזרו לארץ. תחילה גרו בבית הוריה של נורל בהוד השרון ולאחר זמן קצר עברו לדירה שכורה בעיר. עמית החל לימודי נדל"ן ועבד בשתי עבודות. בבוקר עבד בחברת התיווך "רימקס", ובערב המשיך ב"שלוותה". אימו אורלי סיפרה שבכל פעם שסגר עסקה טובה ב"רימקס" היה שולח לה את פירות ההצלחה שלו. תמיד אמר לה שיקנה לה רכב וגם לנורל, הייתה לו מוטיבציה גבוהה להצליח והיא הייתה גאה בו. במסגרת עבודתו נשלח לקאן, צרפת, כדי לייצג את הסניף של החברה ומנהליו צפו לו עתיד מזהיר.
במקביל להצלחה בעבודה, עמית רצה להתקדם לשלב הבא בחייו האישיים, ותכנן להפתיע את נורל בהצעת נישואים, ביום הולדתה שחל ב-5.2.2024.
ביום שישי, ערב שמחת תורה, כ"א בתשרי, 6 באוקטובר 2023, היו עמית ונורל אצל הוריה של נורל ואכלו איתם ארוחת חג. הם תכננו לנסוע בלילה לפסטיבל המוזיקה "סופרנובה" בסמוך לקיבוץ רעים. החבורה כללה חמישה-עשר חברים, ביניהם גם רויה - אחותה הקטנה של נורל. כשהגיעו לשם לפנות בוקר הם רקדו ונהנו עם כ-3,000 חוגגים.
לאחר שעות ספורות, ביום שבת, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.
בבוקר זה החלה מלחמה.
במהלך מטח הטילים המוזיקה נפסקה וזמן קצר לאחר מכן החל ירי על המשתתפים. בשעה 07:25 עמית כתב להוריו שיש ירי טילים ושהם, כל החמישה, נוסעים באותו רכב בדרך למיגונית. בהודעה כתב: "יהיה בסדר", משפט שמאוד אפיין אותו. מאותה הודעה הקשר איתו נותק. שניים מהחבורה הצליחו להגיע למקום מבטחים, אך עמית, נורל ורויה נחשבו כנעדרים.
בתום יומיים של חרדה ואימה נמסרה למשפחתו של עמית הבשורה המרה שנרצח. מאוחר יותר התברר כי שלושתם נרצחו במיגונית שבקיבוץ רעים, כשעמית מסוכך על שתי הבנות בגופו.
המחבלים רצחו באותו בוקר למעלה מ-380 מבאי המסיבה.
עמית כהן נרצח על ידי מחבלים בפסטיבל "נובה" באזור רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן עשרים וחמש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בירושלים – גבעת שאול. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.
עמיתתו לעבודה ג'ני ספדה לו: "הלב שלי נשבר לרסיסים, אני עדיין מסרבת להאמין שזה נכון, לא יכול להיות שהילד קסם עם החיוך הכי יפה ושובב, מצחיק, שנון ומיוחד איננו. מהרגע שהצטרפת למשרד כבשת את כולם ואותי במיוחד, הפכנו להיות צוות בלתי נפרדים... עבדנו בכיף, צחקנו בלי סוף, הסתלבטנו על כולם וגם הצלחנו לא מעט במה שעשינו, איך אני אמשיך עכשיו בלעדיך?... אוי, עמית שלי איזה חור השארת לי בלב, אני כבר מתגעגעת אליך, תודה על הזמן שחווינו יחד. תנוח על משכבך בשלום ילד יקר שלי, לא אשכח אותך לעולם."
להנצחת עמית ונורל, שתי המשפחות נפגשו ביום ההולדת של נורל, בתאריך שבו עמית היה אמור להציע לה נישואים – 5.2.2024 וערכו מעין טקס נישואים. יוסי, אביו של עמית קנה שתי שרשראות זהב ובכל שרשרת שתי טבעות מחוברות. במפגש המשפחות הוא ענד אחת מהן לאימא של עמית ואת השנייה ענד לאימא של נורל.
כתבה האם אורלי: "עמית הוא כזה מיוחד ואהוב ובכל מקום שהיה, תמיד מגנט את כולם אליו, והחיוך לא ירד מהפנים שלו. אין תמונה שלו לא מחייך, תמיד עם חיוך ענק על הפנים. זה היה סימן ההיכר שלו – החיוך של עמית. עמית מאוד חסר לכולם, הכיבוד אב ואם שלו, היה משהו כל כך משמעותי ונוכח, והוא מאד חסר להורים ולמשפחה.
אני בטוחה שהוא היה רוצה לראות את המשפחה ממשיכה לחיות, אבל זה קשה, קשה מאוד, קשה להיות חזקים כשהכול נעצר ככה בשיא הפריחה, בשיא הכיף. החיים לא יחזרו להיות אותו הדבר. עכשיו לומדים לחיות לאט לאט בלעדיו. לעמית היה מגיע יותר, עם השאיפות והחלומות והרצונות והתוכניות הענקיות שלו. היה מגיע לו לחיות יותר, עם כזו תשוקה מוארת לחיים. בשבילי הוא גיבור.
'תחייכו, זה ממכר', נהג לומר. החיוך שלו יישאר איתנו לעד."
המשפחות החליטו על כתיבת ספר תורה לעילוי נשמת עמית, נורל ורויה. הספר יוכנס לבית כנסת בירושלים.